שמי אלון.

לוחם ומפקד במשמר הגבול במשך כשלושה עשורים – דרך חיים של שליחות, אחריות ומאבק בלתי פוסק על ביטחון המדינה ואזרחיה.

במהלך השנים שירתתי במגוון רחב של תפקידים ובגזרות שונות. כל אחת מהן הביאה איתה אתגרים חדשים, מורכבות אחרת ומפגש ישיר עם המציאות הקשה של מדינת ישראל.

הייתי שם ברגעים שבהם אחרים ברחו – בפיגועים, במבצעים ובמלחמות. נחשפתי למראות קשים, זוועות שקשה לתאר במילים, רגעים שנחרטים עמוק בתודעה של כל לוחם.

ולמרות הכול, תמיד ידעתי להישאר עומד.
מעולם לא נשברתי.
מעולם לא נפגעתי – לא בגוף ולא בנפש.
תמיד הרגשתי שידי על העליונה.
תמיד האמנתי בכוח שלי, בשליחות שלי ובעיקר באמונה.

ואז הגיע היום ששינה הכול.

השבעה באוקטובר.

כמו רבים, גם אותי זה תפס לא מוכן. הייתי בבית הכנסת, ביום שמחת תורה – רגע של קדושה, של שקט, של חיבור. וברגע אחד הכול התהפך. גל של שמועות, דיווחים ותחושת כאוס. המדינה נכנסה למלחמה.

חברים קרובים נפלו.
אחרים נפצעו.

ובתוך כל זה – הבן שלי.
גם הוא לוחם ומפקד במשמר הגבול, נמצא בגזרת הלחימה, רחוק ממני.

תחושת חוסר האונים הייתה קשה יותר מכל מה שחוויתי בשטח.
כאבא, זה שדה קרב אחר.

ברוך השם, הוא יצא בשלום.
אבל משהו בי השתנה.

כל מה שחשבתי שאני שולט בו, כל מה שדחקתי הצידה במשך שנים – צף.
זיכרונות מהעבר, רגעים, קולות, תמונות.

בחרתי לעצור.
בחרתי לטפל בעצמי.

נפגשתי עם פסיכולוגית מדהימה, שעזרה לי להבין, לפרק ולבנות מחדש.
היא קראה לזה PTSD.
אני קראתי לזה זיכרונות עבר.

אבל הפעם לא ברחתי מהם.
התמודדתי.

כחלק מהתהליך, בחרתי לצמוח.
נרשמתי ללימודי משפטים – דרך חדשה, עולם חדש.
סיימתי את השנה הראשונה, אבל הרגשתי שזה עדיין לא מספיק.

משהו נוסף בער בי.

ואז התחלתי לצייר.

היצירה הפכה לכלי.
כל ציור – סיפור.
כל קו – זיכרון.
כל צבע – רגש.

והכול סביב המדינה שלי.
העוצמה שלה.
החוסן שלה.
האמונה שתמיד, אבל תמיד, ידינו על העליונה.

ומתוך כל זה נולד התליון.

תליון שהוא לא רק תכשיט.
הוא סיפור חיים.
הוא שלושים שנות שירות, כאב, כוח, אמונה וניצחון.
הוא אני.